תמ”ש 14360-08-11 בית משפט לענייני משפחה בתל אביב
תקציר: מדובר בדירת ירושה, אשר אחד היורשים (הנתבע) גר בה מבלי לגלות ליתר היורשים על קיומה של צוואה, שמותירה להם מחצית מהדירה.
נפסק: הסתרת דבר קיום הצוואה מהווה פעולת מניעה מהיורשים להתגורר בנכס ועל כן הנתבע חב בדמי שימוש ראויים מיום הפטירה וכל עוד החזיק בדירה.
מחפש עורך דין לדיני משפחה בתל אביב ?
מלא פרטים בטופס “צור קשר” משמאל ועו”ד לדיני משפחה בתל אביב יתקשר אליך !
באפשרותך גם להתקשר ישירות – 052-9771993
תמ”ש (תל אביב) 14360-08-11
סיפור המקרה עוסק בצוואה שנערכה ב- 1991 לגבי דירה של הסב והסבתא המנוחים, אשר נרכשה עבורם ע”י שניים מ-8 ילדיהם – אבי התובעים (הנכדים) ואחיו (הדוד של התובעים). בין עריכת הצוואות לבין שנת פטירתם של הסבים בשנת 1996, הלך לעולמו אביהם של התובעים בשנת 1994.
בשנת 2010 פנתה אחותו של הנתבע אל התובעים ועדכנה אותם בדבר קיומה של הצוואה. משנתגלה דבר קיום הצוואה של הסבים, עתרו התובעים לפסיקת שכ”ד ראוי בגין 14 השנה בהן גר הנתבע בדירת הסבים, בגין המחצית שלהם בדירה כיורשיו שלאביהם שלזכותו היתה מחצית מהדירה.
הנתבע, הדוד, טען כי הוא לא ידע על הצוואה כלל, לא גר בדירה באופן רציף, לא מנע מהם להשתמש בדירה ומעצם העובדה שלא פעלו לבקש צו ירושה עבור הסבים, מחדלם מונע מהם לקבל דמי שימוש בגין חלקם.
לאור נסיבות אופן רכישת הדירה ע”י האחים (אבי התובעים והנתבע) ועריכת הצוואה בסמוך לכך ב-1991 ולאור העדויות בדבר ההתנהלות בין הדוד לאחותו בנוגע לדמי השימוש ביניהם (נטען כי האב המנוח מכר את זכויותיו לאחות, אולם הדבר לא הוכח) – קבע בית המשפט כי הנתבע ידע גם ידע על הצוואה.
תובענה לדמי שימוש ראויים מתבססת על סעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע כי “שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש“. הפסיקה התפתחה כך שייעשה צדק עם מי שנמנע ממנו לעשות שימוש בחלקו באשמת זה הנותר בדירה, וזאת כדי לא להפוך את האחרון כשוכר בעל כורחו של התובע שלא באשמתו. נפסק כי לצורך פסיקת דמי שימוש ראויים נדרשים שני תנאים מצטברים (ראה תמ”ש (ת”א) 22245/95 על בסיס ע”א 1492/90 זרקא ובע”מ 9881/05):
1) מניעה להתגורר בנכס שבמחלוקת
2) הוכחה ברורה כי סיבת המניעות נעוצה במתגורר
כמו כן נקבע כי הימנעות מדרישת שכ”ד ראוי למשך זמן רב מהווה מעין ויתור מכללא על פסיקת דמי שימוש ראויים.
מניעה להתגורר בנכס אינה חייבת להיווצר רק ע”י עשיית שימוש בכוח הזרוע, אלא גם ע”י יצירת מצג כוזב, לפיו לבעלים האמיתי (במקרה הנדון – התובעים), שאינו יודע זכויותיו, אין זכויות בנכס, ולפיכך אל לו לדרוש דבר לעניין השימוש או המכירה של הנכס, וזאת בניגוד למידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה ולעקרון תום הלב.
נקבע כי מאחר והנתבע הוא שהיה בעל החזקה בדירה, הוא שידע על זכויותיו וזכויות המנוח, ומכוחן – על זכויות ילדיו בדירה, הוא שידע על הצוואה והוא זה אשר שתק לתועלתו כדג ולא הודיע לתובעים דבר.
נשאלה השאלה, האם מאחר והתובעים (וכך כל יתר הצאצאים) לא פעלו להוצאת צו ירושה, יהיה זה מן הראוי לשלול את זכויותיהם בדירה ? עונה בית המשפט כי לאור גילם הצעיר של התובעים באותו זמן ומצבם הכלכלי דאז, אין זה בחזקת מנהג זהירות סבירה לדרוש לעתור לצו ירושה רק כדי לגלות אם קיימת צוואה. יתרה מכך, שעה שמדובר בעיזבון, הרי שכל עוד לא התבקש צו ירושה או צו קיום צוואה, יכלו התובעים לסמוך על כך שנשמר חלקם, ללא קשר להיקפו.
העובדה שהנתבע, כפי טענתו, עצם עיניו בחוזקה, ולנוחותו, מלברר דבר קיומה של הצוואה, או לתהות דבר הבעלות בדירה, הופכת אותו לכזה החסר תום לב, ומשכך גם אם העתקה הפיזי של הצוואה נמצא, או הופיע לשימוש, רק בשנת 2010, עדיין חייב הנתבע בדמי שימוש ראויים לתובעים בגין כל תקופת מגוריו בדירה, החזקתו בדירה והגישה אליה.
ניתן 03.09.2013
יצוין כי אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עו"ד; כמו כן התוכן דלעיל אינו מתיימר להיות מדויק ו/או מעודכן וזאת בין היתר לאור שינויים שוטפים בחקיקה ובפסיקה, ואין להסתמך עליו. המסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד. בכל מקרה מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי פרטני של עורך דין גירושים