כתובה גוברת על הסכם ממון

בית דין רבני צפת 619776-6

תקציר: האם הסכם ממון שנערך במהלך חיי הנישואין, ולכאורה מתייחס לכלל סוגיות הרכוש וכולל ויתור על כל טענה נוספת בנוגע לזכויות כספיות, אבל ללא כל התייחסות מפורשת לכתובה, גובר על התחייבות הכתובה ?

נפסק: בניגוד לפסיקה הנהוגה, מציין בית הדין כי לא נדרש ויתור מפורש על הכתובה ואכן יש מחילה על הכתובה בהסכם הממון. עם זאת, מאחר ובכתובה עצמה (נוסח קהילות ספרד) כלולה התחייבות של הבעל כי גם אם האשה תמחול, המחילה תהא בטלה, הרי שהתחייבות זו של הבעל תקפה, המחילה בטלה והאשה זכאית לכתובתה.

מחפש עורך דין לגירושין בצפת ?
מלא פרטים בטופס “צור קשר” משמאל ועו”ד לדיני משפחה בצפת והסביבה יתקשר אליך !
באפשרותך גם להתקשר ישירות – 052-9771993

בית דין רבני צפת 619776-6

הצדדים התגרשו בבית הדין על יסוד החלטה שבה הבעל חויב בגירושין, ובלא הסכם גירושין המסדיר את שאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה.

בהסכם הממון, שנחתם בין הצדדים במהלך הנישואין בהיותם בשלום בית, נכללו סיכומים שונים בנושאי הרכוש והתחייבו הצדדים כי לא תהיה להם כל תביעה וטענה מכל סוג מעבר לסיכומים הנ”ל. בהסכם הממון אין התייחסות כלל לנושא הכתובה.

נשאלה השאלה האם ההצהרה בהסכם כי הם מוותרים על כל תביעה וטענה נוספות לגבי הזכויות הכספיות מעבר לכתוב בהסכם (להלן “המחילה”), גורמת לאשה להפסיד את כתובתה ?

האשה טענה כי נדרשת מחילה מפורשת על הכתובה, ולא היתה כזו. טענה זו נדחתה ע”י בית הדין הרבני, הגם שטענה זו נסמכה על פסיקה של בית דין אחר*.

למרות שכן הוכר הויתור במשתמע ע”י בית הדין הרבני בצפת, נשאלה השאלה ההלכתית האם הויתור תקף.

תשובת בית הדין היא כי ביחס לתוספת הכתובה מועילה המחילה, אולם אין דין התוספת כדין עיקר הכתובה, שלגביה נחלקו הראשונים, כמבואר בב”ש שם סק”ט.

נוסח הכתובה האמורה הינו הנוסח המקובל בקהילות ספרד:

“ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה, ואם תמחול הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש.”

בית הדין בוחן את נפקת המחילה ונעזר בין היתר בשו”ת בית יוסף דיני כתובות סי’ ד’, שבוארו בשו”ת דברי משה (להג”ר משה עזרא מזרחי ז”ל מחכמי אר”ץ) חלק אה”ע סימן כג, וכן בשו”ת מהר”י בן לב חלק ב סימן מז, וכן בתומים שבאר את פסק השו”ע בסי’ סו וכתב (אורים סי’ סו ס”ק פח). ראה גם המבי”ט בתשובה חלק א’ סי’ ב’, וכן ישועות ישראל סי’ נד סק”ב.

מסכם בית הדין כי בנידון של כתובה שהחתן עצמו מתחייב במעמד הנישואין התחייבויות עבור הכלה, מועילה התחייבות זו שלא תועיל מחילה, כלומר גם אם תוותר האשה על כתובתה – ויתור זה לא יהיה תקף.

בית הדין הרבני בצפת מציין שתי נסיבות נוספות הרלוונטיות להעדר התוקף של המחילה בהסכם על הכתובה:
א) המחילה לא ניתנה בסמוך לגירושין (אלא בהיותם בשלום בית)

ב) הסכם הממון לא היה ביוזמה של האשה גרידא, אלא לבקשת הבעל שביקש לעגן את זכויותיו, ולכן המחילה
נחשבת “מחילה שבפיתוי הבעל”, ועל כן אין לה תוקף, והוראת הכתובה גוברת על המחילה (“ולא יפתנה”).

ניתן 05.05.2015

[* ייתכן שהכוונה לפסיקת בית המשפט העליון (עמדת הרוב) בע”מ 9692/02 מתאריך 21.8.2007, בה נקבע כי יש להניח כי תניית ויתור כללית, תניה סתמית בניסוחה, אין בה כדי להצביע על כוונה מפורשת לוותר על הכתובה ו”במצב דברים זה עלינו להניח שהסכם הממון לא בא לגרוע “מזכויות האשה לפי כתובתה וכפי שנקבע בסעיף 17 בחוק יחסי ממון: “אין בחוק זה כדי לגרוע… מזכויות האשה לפי כתובתה…”. יצויין כי שם דובר על הסכם ממון שנערך טרם הנישואין.

ראה גם תע (ת”א) 2560/99 מה-25.07.2001 מאת השופט גייפמן כי “ויתור על דמי כתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא” וזאת על בסיס היקש מדרישת הויתור במפורש על דמי מזונות בהסכם גירושין (ע”א 436/72 ליכטנייר); תמ”ש (ת”א) 20433/03 מה-21.01.2008 מאת השופט ד”ר גרמן, המביא כביסוס גם את פסק דינו שלבד”ר הגדול בעניין א. נ’ ב. (ערעור תשל”ז/40, פד”ר י”א עמ’ 226); תא (ת”א) 31351/05 מה-01.06.2008.

יצויין כי קיים אוביטר של השופטת נאור באותו פס”ד עליון 9692/02 שבו היא חולקת וגורסת כי סעיף 17 אינו שולל את האפשרות להתנות בהסכם ממון על הכתובה, וכי ניתן לוותר על הכתובה בהסכם הממון גם אם לא נכתב הדבר במפורש, ומציינת את דברי כב’ דיכובסקי בפס”ד בית הדין הרבני הגדול 1-21-3655 מה-22.02.2005 בהם התייחס להסכם הממון שנערך לפני הנישואין בתימן ובו לא היתה התייחסות כלל לכתובה, נקבע כי יש לפרשו לאור הנסיבות ככזה שחלוקת הרכוש כוללת ויתור על התוספת לכתובה בסך חצי מיליון ₪ ונפסקו לאשה רק עיקר הכתובה בסך 18,000 ₪]